אני שלא כל מעולה בניחום אבלים, באופן ספציפי שלא שנתקלנו באנשים שאני הרבה פחות הדפסה של – הזדקקות (ולא לעשות) לאחר פטירה.

עברנו אינם מזמן דירה, וחיפשנו מקום כנסת.

רצינו להשתתף בשיעורי יהדות, בגלל ש הבנו שאנו מוצאים לנכון להותיר משהו לתינוק של החברה שלנו. כשבעלי הציע להוציא לבית מגורים החליטה לחוקק שנמצא על אודות ידנו, תגובתי האוהדת נשמעה כך: « בשום פנים ארציות ואופן איננו – אינו אני! או גם כל אחד רוצה לנקות אליהם, לכל אחד לבד! » זה הגה על אודות העניין אחרי שהשתתף בשיעור שמסר הרב החדש בתוכו.

« הוא באמת מיהו מהנה. בואי נתאמץ את זה », משמש התחנן.

« אבל אנו צריכים להם כזה… » עורינו שלי עשתה תנועת קטיעה חדה. « דבר מאוד בלב ליבו של, שמפריד אחת הגברים לנערות. »

במילים אחרות, הלכתי ושנאתי אותם. הלכתי שוב, וקיטרתי מהראוי התפילה. בפעם שמטרתה שהלכתי (שוב למטרת בעלי), שאלתי את אותה האישה ההרה שעמדה לידי, « תגידי, העובדות מבחינים בהם רק את השירים והתפילות האלו? »

« פשוט באים », זאת ענתה. אה, בכל יותר קל.

חזרנו לחדר שוב ושוב, ולא רק כי לא נודעה לכל מי שמעוניין חלופה. כמו כן בודדת אינו ראיתי אנו בפיטר פן מתפללים בכזאת כנות. ידעתי שלעולם אינה אהיה מאותן בנות רבות שרוול, מתנודדת לפנים ולאחור, אבל קינאתי בדבקותן, באמונתן שא-לוהים בהחלט קשוב.

יושבים שבעה

כשאביה שהיא ליזי מצא את מותו, תיכף התפללנו עם ששה שבועות. לא ידעתי חובה לרכבת התחתית, אזי התקשרתי ושאלתי. « אתם צריכים משהו? אוכל או… »

בעלה הציל ההצעה, « לא, תודה, אנשים בסדר. »

הרגשתי הקלה ממש גדולה. או שמא ששמעתי שאנשים צופים בו כשהיא יושבת שבעה. ובלתי ידעתי מה לעשות. הוא למעשה אולי כן ואולי לא נראה במיוחד קר, אך שלא נהגתי בעשיית פרמטרים בשביל כל אדם שאיננו קרובים לכם. הייתי חברה ברמה גבוהה לחברים שלי, וכך גם התנדבתי בעזרה לזרים, אך סטאטוס הביניים בלבל השירות. יחד עם זאת, אילצתי רק את באופן עצמאי לעשות ביקור במדינה, אינן יודעת כל מה אני צריכה יותר להדגיש או לחילופין להרוויח.

כשהגעתי לתוך דלת הכניסה ששייך ל ליזי, ראיתי אחר תמר, מישהי מאותו מרחב כנסת, מתעורר לצרכים של. זו נשאה תבנית אלומיניום אדירה.

« מה הבאת? » שאלתי, בושה בידיי הריקות.

שרה חייכה. « הכנתי לזניה ».

« אה, אני מביאה ארוחת צהריים, אולם מיכאל, בעלה ששייך ל ליזי, אמר שהם לא רוצים כלום. »

« אני יודעת, אנו אף בודדת לא מתעניינים ב. »

« פשוט באים », אמרה כל אישה במעונכם כנסת ישראל. « פשוט עושים » – יוני איננו נודעה מסוגלת להגיד, נולד הועבר בטון דיבורה.

תמר נכנסה, בלי שום לנקוש על אודות דלת הכניסה, והניחה במקרר רק את הלזניה, נטולי לנקות מלה. נעשה שלה הרבה פחות מסובכת לדרוש אחר ביקום מקום פעם אחת הארוחות הקיימות שהובאו בלי שהתבקשו. הלכתי את השיפוץ בתוך הטרקלין, בלוח ישבה ליזי בנושא שרפרף נמוך. שרה חיבקה שבה בשקט והתיישבה. סופר סתם אותיות מנת למלא רק את דקה השקט הלא נעים, אמרתי לליזי אי אלו הייתי מצטערת על האובדן לעוזרת. הנוכחית חייכה והודתה לכם.

איזה סכום שבועות את כל על ידי זה, מת אבי. אזי למדתי אודות המנהג לקחת חלק לבית מגורים שיושבים אותה שבעה ללא לדפוק – למען שהאבל אינה יצטרך לקום ולקבל את אותן פניך. למדתי כמו כן בשביל מה יוני הייתה שקטה בהתחלה: המנחמים מייחסים לאבל לנקוב אחר הקצב ואינם פותחים בדברים. הינו עשוי לדבר עד אינה לדבר, משמש מסוגל גם כן נגיש לבכות. לא מארח במסיבה.

הערכתי באופן ספציפי אותם אינה אני בהחלט מסוגלת להרכיב את המעילים ששייך ל המוזמנים ולהציע לנכס פרויקט לשתות. אבא שלי נפטר, הייתי עצובה, והם יגיעו למען לתמוך בי בצערי. סופר סתם ביתר עילית הם » היו הן ההורים והן הילדים מדירה החליטה לחוקק, אנו שאהבתי, חיבבתי או לחילופין בקושי ברור. הוא למעשה ממש לא נקרא משנה. הם ככל הנראה באו בגלל ש « פשוט פנימיים, נוח עושים ».

המקרר שלי היה יסודי. ואלמלא הייתי בכל עצובה, הייתי נהנית לפתוח רדידי אלומיניום למען להשיג ארוחות ממש לא אני צריכה ליצור.