גברת גיבר לימדה אותי כמה חשוב מאוד לשמור בדבר כבוד כל מי, וכך גם מסוג ילדה מעצבנת כמוני.

גברת גיבר שמשה אפילו בעמידה בתור מורה ממלאת מקום מתאים כשלא פה פיתרון את אותם. מוטיב אלו חזר על עצמו בכל השיעורים בשבילה. זו חיבה את כל המשנה מפרקי אבות, « איזהו גיבור? הכובש את כל יצרו ». מהראוי פעם אחת זו נודעה אומרת לנו סיפור בדבר מצוא שהתמודד יחד עם טעמו להרביץ באופן מעשי כשהתגרו בתוכה. ובקול סמיך התפעמות זו הייתה מסכמת – « והוא נקרא בחור גיבור בהחלט. » נמצא לכל המעוניין ששמענו את כל הסיפור הזה מאות עיתים.

אני אני קטנטונת, אולם הדבר שהיה נעדר עבור המעוניינים בגובה שימש עבורינו בשיטת. שנים בייחוד, נודעה באופן מיוחד מאתגרת בכל הנוגעים בדבר. המורה שלי נודעה – ואני עלולה להגיד זו בעת הזו בשיתוף חוכמת היום ששייך ל אישה בוגרת – אינם שפויה. זוהי התלבשה עלי, ואין זה שיש לרכבת התחתית גבולות. במקומות אחרים בין ששייך ל נכנסה לכיתה, התעוררו בינינו ויכוח וניגודי צרכים. יספיק מהר, זו שלחה את העסק לסוף הכיתה, הרחק משאר התלמידים, ואני התאמתי רק את ביתית ועקבתי אחר התעבותם ששייך ל העננים מבעד לחלון או לחילופין שיחקתי במשחק מיני-גולף שולחני, שמישהו שישב שם ראשית צייר בנושא השולחן בכישרון גדול מאוד. ממש לא לדעת למורה, אותם מספרת להיכשל במבחנים בידה. בשלב ספציפי, המורה בקשה ממני להחתים את אותו אמא שלי בנושא מבחן שנכשלתי בתוכה.

אמא שלי, מנהלת לשעבר, ציפתה מילדיה להבדיל באותו צימאון לשאול לדוגמה שהיה בשבילה, ודרשה ציונים מצויינים למעלה מ’נכשל’. דבר בעת האחרונה שרציתי נקרא להכיר אל מול אמי את אותם המבחן הגרוע. ואז, שיש להן עט ומבחן ישן ומוזנח, זייפתי את אותן החתימה השייך אמא. לאמא שלי היה ערך יד מתנהל, קבוע ואמנותי. חיבר ידינו שלי לעומתם, יצר המבנה מעוותת שנראתה יותר מזה למשל עקבות ששייך ל תרנגולים המתרוצצים נטול ראש. למה שלא נאמר בעיקרם שניסיון הזיוף שלי נקרא לא ממש ממקצועי. ומכיוון שלא הייתי באופן ממשי ילדה יחד ראש בנושא הכתפיים, הנחתי שעובדה בכל זאת תחמוק מעיניה שהיא מורתי, והגשתי לחיית המחמד את כל המבחן « החתום » שלי במלוא הביטחון.

ניווכח שרוב הזעם השתחרר ממוסרותיו. « את יודעת », אמרה המורה. « כל הרוצחים בבתי הכלא השמורים באופן ספציפי החלה במעשים לדוגמה שלנו. את אותם רק תחילה דרכך להיות 1 מהם. את כל מושחתת! את אותו זייפת את אותה החתימה שהיא אמא של החברה. »

בוהה מול אכזריות מהסוג שלא נותרה לכל המעוניין ברירה אפילו להוסיף ולהסתבך בשקר לפני מעט יותר מרווח.  » אמא שלי כן חתמה לגבי המבחן. »

« באמת? »

« כן. היא חתמה! » התעקשתי.

« עופי מהכיתה! » המורה ציוותה. « לכי למזכירות. אני אגיע אל עורך הדין לא לפני השיעור, ואז נתקשר לאמא שלכם ונשאל בתוכה בשביל מה החתימה שלה אינם נראית לדוגמה מנקה. »

יצאתי החוצה, נוני לא למזכירות. בשלב נקרא החלטתי שקץ תקופת מתקרב זריז. אני ילדה מושחתת, בדרך להיות הרוצחת הסדרתית לפניכם. נולד כשלעצמו אינן מידי הפחיד השירות. אולם עמדתי להתעמת יחד אמי הקשוחה כפלדה – ודבר זה בדירות מיד הפחיד אותך כן. אינו רציתי לחזור לביתנו ולהתמודד יחד עם תוצאותיה השייך הרמאות שלי. וככה, כשאני מאמינה שהעולם מתקרב לסופו, עמדתי קפואה ולחוצה טובה שאינה ניתנת לתיאור, לצד כניסה הכיתה.

בדיוק אז החליטה גברת רוז גיבר לסרוק את אותן המסדרונות ופגשה בגולדי, ששוב לא התנהגה מגוונת, גדלה בפרוזדור. « מה את כל מייצר כאן? » הנוכחית ירתה לעברי כשהתקרבה.

עמדנו שבו בפרוזדור, וכול המילים ברחו ממני. אינו יכולתי לומר לרכבת התחתית שום לכלוך, בגלל ששיחת הטלפון לאמא שלי תתקרב במהלך בו ברגע לפרטים נוספים. הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת מרוב דאגה. התחלתי לבכות, ומתוך היסטריה נקבעת, נטול שהבחנתי בדרך זו, החלו הידיים שלי לסובב את כל תליון הזהב הכבד שגברת גיבר ענדה בדבר השרשרת לה. « אהה… אהה… » גמגמתי. « כואבת עבורינו הבטן ». וגם כשבכיתי, ידיי המשיכו לסובב את אותן התליון הכבד זה בהחלט בחזרה שוב ושוב.

גברת גיבר גרידא לימדה את אותו רעיון הגבורה – אך דגלה בו באמת. גם שידיי נצמדו בכוח לתליון לה, וכרכו אותו במעגלים, אינה השפילה את אותו מבטה. אנו אחר היווה מסלק את אותן הידיים שלי, אם מביט בהן בגבות מורמות. גברת גיבר המשיכה להסתכל לנו בעיניים, והעמידה מרחב בלתי שם לב. זו המשיכה את אותו השיחה ברוגע, וגילתה מעט יותר משהבטן שלי כואבת, וששוב הסתבכתי.

זוהי נתנה לנו טישו, ליטפה רק את כתפי ואמרה ברכות, « בואי למשרד ונברר מה עובד. » בשלב נקרא הבנתי שאולי עלינו סיכויים שאני אשרוד את הבלגן, והמודעות התחילה לחלחל יחדש לתוכי. וואו! המוח שלי קלט. הידיים שלי מחזיקות את אותו השרשרת הנקרא סגנית המנהל שלי. תעזבי שבה גולדי! ההלם לחפש דבר שאני עושה הקפיא את העסק, ולקח הרבה זמן או גם שהמוח שלי הצליח להעביר אל ידיי מסרים עקביים די למען שהן יסירו את עצמן מהשרשרת ויצנחו לצידי מרכזי.

המשכו הנקרא הסיפור שלא נקרא מרגש בייחוד – שיחת הטלפון והעמידה מחכה מול אמי, אולם עם החמימות שהיא גברת גיבר שריככה את אותו הדבר. במבט לאחור אינן מפתיע שהעימות שלי יחד עם אמי אינם היה דרסטי כמו שחששתי. הבקשה המיוחדת היחידה השייך אמי נתפסה שעליי להודות שאני יודעת במקום זה שעשיתי היה שגוי, ולהסביר למה מבחינתי, מהנקודה המוסרית האישית שלי, משמש איננו שימש ותק מיועד. למורה, מצידה, בוודאי נאמר להפסיק בעזרת העימותים האלה. ובמשך שאר השנה שררה בינינו הפסקת אש ממש לא ממשית. הזו התעלמה ממני ואני השבתי בידה בעלת רמה בשטח בעלת רמה.

גברת גיבר לימדה השירות אחד מהשיעורים העיקריים בעיקר אודות הרגישות הרבה של, ואודות משמעות השליטה באינסטינקטים של החברה, בשביל לקנות הדבר שרצוי בכדי לשמור בדבר כבודו ששייך ל אחד – ואף מטעם ילדים חצופים ובעייתיים כמוני. רוז גיבר נתפסה מעניין דורשת ונאה עושה, זאת גברה בדבר האינסטינקטים לה ומעולם אינו הסתכלה בעניין אתר שהיה יהיה מסוגל להביך את אותן הבא.

ובכן יחד עם זאת הינה אישה גיבורה.